מושבות יהודיות שהוקמו עד קום המדינה תרמו רבות לישוב הארץ ולפיתוח החקלאות . מושבות אלו הוקמו באזורים שונים ברחבי הארץ , לרב על קרקעות שוממות באזורים דלילי אוכלוסין.
המושבה נס ציונה שהינה איחוד בין שלוש שכונות פועלים הייתה ייחודית לאור התפתחויות שחלו בה , בשני העשורים שלפני קום המדינה.
אם במושבות יהודיות רבות אנו עדים לכך שכפרים ערבים סמוכים , נהנו מפירות השגשוג של אותן מושבות, בכך שסיפקו עבודה לרבים מבני הכפרים וגם הביאו שיטות חקלאות מתקדמות שאומצו ע"י הערבים, הרי בנס ציונה תהליך זה קיבל תנופה נוספת בכך שהביא להקמת שכונה ערבית סמוך ללב המושבה.
בניגוד לכפרים ערבים שהיו מאוכלסים בעיקר פלאחים והתבססו על חקלאות, הרי השכונה הערבית בנס ציונה הייתה כל כולה מבוססת על כלכלה של מסחר ומתן שירותים.
תחילתה של שכונה זו בשנת 1926 כמיזם פרטי של ערבי בשם אבו ג'בר , מהכפר הסמוך סרפנד אל חרב, אשר זיהה את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בהקמת עסק בשטח שצמוד לכביש הראשי שנסלל סמוך למושבה נס ציונה ממזרח. מדובר היה על אדמות מושה ( אדמות חקלאיות ציבוריות ששייכות לכפר אך אינן מחולקות לחלקות פרטיות) בשטח של כ 70 דונמים שלרב היו שוממות פרט לגידול עונתי של אבטיחים . אבו ג'בר הקים תחילה סוכת אבטיחים, ועם שגשוג עסקיו העסק התרחב למבנה שלם שהכיל בית קפה וחנות כלבו שגלשה ממש עד הכביש הראשי.
נס ציונה שהייתה מושבה חקלאית עם תחום פרדסנות מפותח , שיוועה לכוח עבודה זול ועונתי. וכך בימות החורף התמלא השטח סביב החנות של אבו ג'בר בסוכות ופחונים של פועלים ערבים שבאו לעבוד בפרדסי היהודים. הפוטנציאל הכלכלי במיקום על כביש ראשי צד את עיניהם של יזמים נוספים, רובם מהכפר סרפנד אל חרב, וכך הוקמו עסקים מסחריים נוספים באדמות המושה ממזרח לנס ציונה כולל מבני קבע מאבן. בשנות ה 30 מדובר כבר על שכונה של ממש מאוכלסת בעיקר בפועלים ובעלי עסקים שונים שהציעו ממיטב התוצרת המקומית, מדוכני פירות וירקות ועד אטליזים ובתי קפה. אבו ג'בר הפך למוכתר של מה שכבר החל לקבל צביון של כפר עצמאי , שנשא את השם ואדי חנין שהיה הכינוי לאזור הביצתי ומוכה הקדחת שסמוך לכפר.
גם חברת האוטובוסים הערבית שהפעילה קו בין יפו לעזה פתחה משרד ותחנה בואדי חנין . כמו כן נחפרו בארות עם משאבות דיזל מודרניות שסיפקו מים לתושבים המקומיים , עם זאת הילדים שגדלו במקום נאלצו לכתת רגליהם ולהגיע לבית הספר בכפר סרפנד על חרב הסמוך.
בשנות ה 40 הייתה ואדי חנין למרכז אספקה ראשי של מוצרי מכולת ובשר לכל הסביבה, וכמעט כל כלי הרכב שעברו על הכביש הראשי בין ראשון לציון ומושבות הדרום , נהגו לעצור בואדי חנין למנוחה וכן להצטיידות.
אירוע מכונן בתולדות ואדי חנין או השכונה הערבית היה הקמתו של מסגד, פרי יוזמה של הועד הערבי העליון שגם גייס את הכספים הנדרשים. ההקמה החלה בשנת 1934 והמסגד עצמו נחנך ב 1935.
תושבי המושבה נס ציונה הסמוכה עקבו בדאגה אחר התפתחות שכונה ערבית ממש בצמוד אליהם וחששם התברר כמוצדק בימי מאורעות עת גורמים לאומנים הגיעו לשכונה והתסיסו את האוכלוסייה המקומית כנגד היהודים. לרב המתיחות הוגבלה לתקופות של מאורעות בלבד כגון בשנים 1929 ובשנים 1936-1939, מה עוד שואדי חנין התבססה והתפתחה הודות לסמיכות לנס ציונה ולבעלי העסקים בה היה אינטרס לשמור על יחסים תקינים עם המושבה היהודית. לעומתם תושבי נס ציונה עצמם, נהנו מהשווקים והבזאר המזרחי השוקק שפעל ממש מולם, אם כי הרגישו אי נוחות לחיות בצל מואזין שקולו מהדהד היטב גם ברחבי המושבה היהודית.
בשנת 1947 לאחר שנתקבלה החלטת עצרת האומות המאוחדות לחלוקת הארץ, החל מצב של תוהו ובוהו בארץ. תושבי ואדי חנין שהיה כפר ערבי בלב אזור שרובו מאוכלס בישובים יהודיים , חשו מאויימים ועל כן המבוססים והעשירים בניהם החלו לעזוב בתקווה שיוכלו לשוב לכשהמצב בארץ יתייצב. גורמים לאומנים שונים החלו להגיע לכפר בתכיפות ולהתסיס את התושבים המקומיים שנותרו כנגד היהודים. חיילי הלגיון הערבי אף הגיעו לכפר בהזדמנויות שונות וציידו חלק מבני הכפר בנשק מדים ותעודות מזויפות של הליגיון.
אבו ג'בר מוכתר הכפר החליט שכניסתם של גורמים שכאלו לכפר הינה מסוכנת, ולכן אירגן שמירת לילה בכפר שתמנע הסתננות שכזו כשאת המימון לשומרים גייס מבעלי העסקים במקום.
עם זאת עד חודש ינואר 1948 התרוקן הכפר ממרבית תושביו , ומאוכלוסיה של כ- 1600 תושבים נותרו בקושי 500, רובם עניים שפשוט לא היו ברשותם האמצעים הכלכליים לעזוב ולהתמקם במקום אחר.
במהלך החודשים הראשונים של שנת 1948 הפך אם כך הכפר ואדי חונין לשומם למדי, וככל שהתרבו פעולות האיבה בין יהודים לערבים לקראת סיום המנדט הבריטי, כך התרוקן הכפר מתושבים, וב 17/4 כאשר הגיעו כוחות סדירים של ההגנה לטהר את הכפר, נמצאו בו תושבים בודדים והם גורשו מזרחה.
לאחר שלא נותרו כלל ערבים בואדי חונין, בוצעו מספר פעולות על מנת למנוע חזרה אפשרית של תושבים לכפר . הפעולות כללו בעיקר פיצוץ מבוקר של מבני אבן ערבים שהיו בסמוך לכביש הראשי והיוו סוג של איום ביטחוני. וכן מהלך סימבולי של הפלת צריח המסגד שהיה הסמל הערבי המובהק של הכפר.
עם השנים התמלאו בתי הכפר השוממים שנותרו, בעולים חדשים , חלקם נהרס משך השנים ובמקומם ניבנו בתי דירות חדשים. המסגד עצמו הפך לבית כנסת , וגם היום מי שמטייל באזור יכול להבחין בסממנים לבניה ערבית שמזכירה כי עד קום המדינה היה המקום כפר ערבי לכל דבר.
המושבה נס ציונה שהינה איחוד בין שלוש שכונות פועלים הייתה ייחודית לאור התפתחויות שחלו בה , בשני העשורים שלפני קום המדינה.
אם במושבות יהודיות רבות אנו עדים לכך שכפרים ערבים סמוכים , נהנו מפירות השגשוג של אותן מושבות, בכך שסיפקו עבודה לרבים מבני הכפרים וגם הביאו שיטות חקלאות מתקדמות שאומצו ע"י הערבים, הרי בנס ציונה תהליך זה קיבל תנופה נוספת בכך שהביא להקמת שכונה ערבית סמוך ללב המושבה.
בניגוד לכפרים ערבים שהיו מאוכלסים בעיקר פלאחים והתבססו על חקלאות, הרי השכונה הערבית בנס ציונה הייתה כל כולה מבוססת על כלכלה של מסחר ומתן שירותים.
תחילתה של שכונה זו בשנת 1926 כמיזם פרטי של ערבי בשם אבו ג'בר , מהכפר הסמוך סרפנד אל חרב, אשר זיהה את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בהקמת עסק בשטח שצמוד לכביש הראשי שנסלל סמוך למושבה נס ציונה ממזרח. מדובר היה על אדמות מושה ( אדמות חקלאיות ציבוריות ששייכות לכפר אך אינן מחולקות לחלקות פרטיות) בשטח של כ 70 דונמים שלרב היו שוממות פרט לגידול עונתי של אבטיחים . אבו ג'בר הקים תחילה סוכת אבטיחים, ועם שגשוג עסקיו העסק התרחב למבנה שלם שהכיל בית קפה וחנות כלבו שגלשה ממש עד הכביש הראשי.
נס ציונה שהייתה מושבה חקלאית עם תחום פרדסנות מפותח , שיוועה לכוח עבודה זול ועונתי. וכך בימות החורף התמלא השטח סביב החנות של אבו ג'בר בסוכות ופחונים של פועלים ערבים שבאו לעבוד בפרדסי היהודים. הפוטנציאל הכלכלי במיקום על כביש ראשי צד את עיניהם של יזמים נוספים, רובם מהכפר סרפנד אל חרב, וכך הוקמו עסקים מסחריים נוספים באדמות המושה ממזרח לנס ציונה כולל מבני קבע מאבן. בשנות ה 30 מדובר כבר על שכונה של ממש מאוכלסת בעיקר בפועלים ובעלי עסקים שונים שהציעו ממיטב התוצרת המקומית, מדוכני פירות וירקות ועד אטליזים ובתי קפה. אבו ג'בר הפך למוכתר של מה שכבר החל לקבל צביון של כפר עצמאי , שנשא את השם ואדי חנין שהיה הכינוי לאזור הביצתי ומוכה הקדחת שסמוך לכפר.
גם חברת האוטובוסים הערבית שהפעילה קו בין יפו לעזה פתחה משרד ותחנה בואדי חנין . כמו כן נחפרו בארות עם משאבות דיזל מודרניות שסיפקו מים לתושבים המקומיים , עם זאת הילדים שגדלו במקום נאלצו לכתת רגליהם ולהגיע לבית הספר בכפר סרפנד על חרב הסמוך.
בשנות ה 40 הייתה ואדי חנין למרכז אספקה ראשי של מוצרי מכולת ובשר לכל הסביבה, וכמעט כל כלי הרכב שעברו על הכביש הראשי בין ראשון לציון ומושבות הדרום , נהגו לעצור בואדי חנין למנוחה וכן להצטיידות.
אירוע מכונן בתולדות ואדי חנין או השכונה הערבית היה הקמתו של מסגד, פרי יוזמה של הועד הערבי העליון שגם גייס את הכספים הנדרשים. ההקמה החלה בשנת 1934 והמסגד עצמו נחנך ב 1935.
תושבי המושבה נס ציונה הסמוכה עקבו בדאגה אחר התפתחות שכונה ערבית ממש בצמוד אליהם וחששם התברר כמוצדק בימי מאורעות עת גורמים לאומנים הגיעו לשכונה והתסיסו את האוכלוסייה המקומית כנגד היהודים. לרב המתיחות הוגבלה לתקופות של מאורעות בלבד כגון בשנים 1929 ובשנים 1936-1939, מה עוד שואדי חנין התבססה והתפתחה הודות לסמיכות לנס ציונה ולבעלי העסקים בה היה אינטרס לשמור על יחסים תקינים עם המושבה היהודית. לעומתם תושבי נס ציונה עצמם, נהנו מהשווקים והבזאר המזרחי השוקק שפעל ממש מולם, אם כי הרגישו אי נוחות לחיות בצל מואזין שקולו מהדהד היטב גם ברחבי המושבה היהודית.
בשנת 1947 לאחר שנתקבלה החלטת עצרת האומות המאוחדות לחלוקת הארץ, החל מצב של תוהו ובוהו בארץ. תושבי ואדי חנין שהיה כפר ערבי בלב אזור שרובו מאוכלס בישובים יהודיים , חשו מאויימים ועל כן המבוססים והעשירים בניהם החלו לעזוב בתקווה שיוכלו לשוב לכשהמצב בארץ יתייצב. גורמים לאומנים שונים החלו להגיע לכפר בתכיפות ולהתסיס את התושבים המקומיים שנותרו כנגד היהודים. חיילי הלגיון הערבי אף הגיעו לכפר בהזדמנויות שונות וציידו חלק מבני הכפר בנשק מדים ותעודות מזויפות של הליגיון.
אבו ג'בר מוכתר הכפר החליט שכניסתם של גורמים שכאלו לכפר הינה מסוכנת, ולכן אירגן שמירת לילה בכפר שתמנע הסתננות שכזו כשאת המימון לשומרים גייס מבעלי העסקים במקום.
עם זאת עד חודש ינואר 1948 התרוקן הכפר ממרבית תושביו , ומאוכלוסיה של כ- 1600 תושבים נותרו בקושי 500, רובם עניים שפשוט לא היו ברשותם האמצעים הכלכליים לעזוב ולהתמקם במקום אחר.
במהלך החודשים הראשונים של שנת 1948 הפך אם כך הכפר ואדי חונין לשומם למדי, וככל שהתרבו פעולות האיבה בין יהודים לערבים לקראת סיום המנדט הבריטי, כך התרוקן הכפר מתושבים, וב 17/4 כאשר הגיעו כוחות סדירים של ההגנה לטהר את הכפר, נמצאו בו תושבים בודדים והם גורשו מזרחה.
לאחר שלא נותרו כלל ערבים בואדי חונין, בוצעו מספר פעולות על מנת למנוע חזרה אפשרית של תושבים לכפר . הפעולות כללו בעיקר פיצוץ מבוקר של מבני אבן ערבים שהיו בסמוך לכביש הראשי והיוו סוג של איום ביטחוני. וכן מהלך סימבולי של הפלת צריח המסגד שהיה הסמל הערבי המובהק של הכפר.
עם השנים התמלאו בתי הכפר השוממים שנותרו, בעולים חדשים , חלקם נהרס משך השנים ובמקומם ניבנו בתי דירות חדשים. המסגד עצמו הפך לבית כנסת , וגם היום מי שמטייל באזור יכול להבחין בסממנים לבניה ערבית שמזכירה כי עד קום המדינה היה המקום כפר ערבי לכל דבר.
חוקר גיאוגרפי היסטורי ומדריך טיולים
